לא יודע אתמול והיום בבוקר עוד הרגשתי די בסדר והיו רגעים די מאושרים.


אבל עכשיו אני מרגיש די כבויי ואני לא יודע למה.


פשוט ככה כאילו מישהו בא וכיבה לי את המתג ופשוט עצבות מציפה אותי.


פשוט באה עוטפת ומחבקת אותי חיבוק דוב עד כדי כמעט חניקה.


ופשוט זה מצב של להיות על סף דמעות.


וזה יכול להתפרז כל רגע מבלי היכולת לשלוט בזה.


זה כזה מעצבן.


אולי הגעגועים לבית הישן ולהורים הביולוגים שלי שלא ממש הכרתי הרי בסה"כ הייתי בן 2 כשקרה מה שקרה.


ואולי זה מה שגרם לי להתחיל סיפור די דומה להיסטוריה הפרטית שלי


הסיפור חייב לעבור בטא דחוף אבל הוא רק בתחילתו וכבר יש לי כמעט שני פרקים מסויימים.


אני מקווה לצאת מהדיכאון הזה שבא אליי לפתע ביום בהיר כמה שיותר מהר.


אז עד כאן העיכון הקצרצר הזה שלכם באהבה


меша

מודעות פרסומת

6 תגובות ל-“

  1. מקווה שתצא מזה מהר ושלא תגיע למצב הזה.
    יש לנו עולם אכזר, צריך להשלים עם זה נראה לי.
    יהיה בסדר מאמינה בך.

    מישניה חחחח P:

  2. חחח תודה גם אני מקווה.
    את יודעת לקרוא רוסית?
    וכן זה שם שמזכיר לי נשכחות.

  3. אתה לא תמיד צריך סיבה להיות עצוב, לפעמים זה בא ככה מעצמו…
    בכל אופן, כשעצובים גם יש מוזה, מניסיון;-)

  4. המוזה באה ברמה מטורפת ואני עצוב אפילו עד מאוד הדמעות חחח כבר על סף לרדת לא נורא ינקו את הרעל.
    ותודה שתיקנת אותי לגבי השגיאת כתיב בשמי

  5. אוקי יפה.
    ותודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s