במיוחד לכבוד הנושא החם החלטתי לספר לכם על העלייה שלי אל ארץ ישראל.
הסיפור מתחיל אי שם בשלהי שנות ה80 ותחילת שנות ה90.
כאשר התייתמתי מהוריי 1989-1990 כאשר אני הייתי בן 2-3.
מייד אחרי זה אני ואחיותיי ואחי הקטן עברנו למעין בית יתומים ברוסיה.
יש לציין שאני נולדתי בחודש השמיני מחוסר הכרה ועקב כך גם חולה עד היום במחלות ריאה כרוניות.
כמו כן ישנה אחות גדולה יותר שהיא אחות למחצה שגדלה עם הדודה שלי ואומצה על ידיה עוד ברוסיה.
אז עברו בערך חמש שנים שבהם גדלנו בבית היתומים חלק מהדברים אני זוכר וחלק פחות או בכלל לא.
כמו כן עברתי ניתוח בגיל 4 בשנת 1991 בפורים שבמהלכו כרתו לי חלק גדול מאונה בריאה ימנית ועד היום אני נושא את הצלקת על חזי.
אם הייתי נשאר עוד קצת ברוסיה ולא מגיע לישראל תהליך דומה הייתי עובר בריאה השמאלית.
בית היתומים מתחלק לשניים לדברים היותר טובים ולדברים היותר גרועים.
דבר ראשון כל בוקר היינו מוערים בדלי של מי קרח גם אם זה חורף לא יודע לאיזו קטגוריה בדיוק להכניס את זה ולדעתי זה נכלל בשתי הקטגוריות כי מצד אחד זה מחזק את הגוף ובריא אז זה טוב אבל מצד שני בחורף אולי זה קצת מסוכן או גורם לצמרמורות בגוף ואז נכלל בגרוע.
דבר שני אנחנו הילדים היינו מבשלים ומכינים את האוכל שלנו וכן גם לילד בן 6 נתנו לבשל אנוכי.
שניסיתי להכין קומפוט (מרק פירות) ושרפתי אותו קצת יותר מדיי.
אבל בלינצ'סים דווקא היה נחמד להכין וגם לחמניות קלויות פעם בשבוע זה מאוד כיף.
מצד שני האישה הייתה מאוד קמצנית הייתה קונה הכל לעצמה ומחביאה ונועלת כדי שלא נוכל לגעת בזה.
וגם לצחצח שיניים לא הסכימה אבל בעלה החמוד יבדל לחיים ארוכים היה קונה לנו מברשות ומשחקת שיניים ודואג שנצחצח שיניים ונשמור על הגיינה:).
כמו כן היו גם מחנות הקיץ שהיינו יוצאים כולנו משהו כמו 24 נפשות לערכתי ומבלים חודש-חודשיים בבית קייט וכפרים.
באחד מהפעמים אחי קיבל נשיכה מאווז ומסכן היה רק בן 5.
באחד הפעמיים במחנה הקיץ גססתי עם 44 מעלות חום והתקף מחלות האסמה שלי שכבתי באיזה דיר ועד שקיבלתי חלב עיזים לא עבר לי אבל אחר כך התחלתי להתאושש.
כנראה שהחיים מושכים אותי חזק אליהם כי הייתי על סף מוות לפחות 8 פעמים ועל כולם התגברתי.
יש האומרים שבגלל שקוראים לי מיכאל יש לי השגחה עליונה מאלוהים או מיישות כלשהי אשר לא תגדירו אותה.
אולי הם צודקים ואולי לא אבל מה שמשנה שהחיים כל הזמן מושכים אותי אליהם ודווקא שהכל כבר נראה אבוד דווקא אז המגנט שלהם חזק פי 10 מכל רגע אחר.
הילדים בבית היתומים היו נחמדים רובם.
אי אפשר לשפוט אותם כי כל אחד הסיפור והמטען שלו.
היה לנו סך הכל סביר כי המנהלת הייתה מכשפה מכשפתית יותר גרועה מתיבת פנדורה.
באחד הפעמים שיחקנו מחבואים והחבר הכי טוב של אחי שם לי רגל ונפלתי עם המצח/ראש על השפיץ של הכיסא אבל מהכיסאות שיש בהם שפיצים פתחתי את הראש ועשו לי טפרים.
היום אני מתגעגע לחוויות התמימות של הילדות למרות שלא הייתה לי ילדות נפלאה וטובה כמו של הרוב אבל עדיין הייתה סוג של ילדות נחמדה.
ב17 לינואר 1995 הגיעו המשפחה המאמצת לרוסיה כדי לאמץ אותנו.
בהתחלה היה התיכנון שהאימוץ יתבצע המשפחה שבאה יקחו 2 עוד שתי משפחות יקחו עוד ילד.
סה"כ 4 אחים.
אבל המשפחה שבאה אמרה איך אפשר להפריד בין אחים?
והחליטו לקחת את כולנו ואני מודה להם על זה.
אז ב17 הם באו והכרנו אותם והם לא היו מוכנים לתת לנו לישון שם יום נוסף ומייד עברנו איתם לבית המלון.
והיה לא קל כי היה מחסום השפה
למשל שיגענו את אבא שלנו שאמר די אבל די ברוסית זה עוד XD.
אבל היה כיף טיילנו ברוסיה והיינו בקרקסים בטיאטרון ובעוד כמה מקומות 
ב24 לינואר 1995 נחתנו לראשונה בארץ חמדת אבות, ארז זבת חלב ודבש וארץ הקודש הלא היא ישראל.
ולהגיד את האמת כבר מהתחלה הרגשנו בשינוי מזג האוויר כי ברוסיה באותו הזמן היה שלג והרבה משהו כמו -20 מעלות ואילו בארץ הייתה שמש חמימה מאוד
הייתי בן 7 וחצי לא הכי ידעתי מה הולך סביבי אבל ידענו שמשהו השתנה משהו קרה אולי עדיין לא עיכלנו או שעיכלנו את זה.
יצא שידוך מצויין הם רצו ילדים ואנחנו רצינו הורים ואיכשהו אפשר להגיד שנוצר קשר חם בין כולנו.
הם בשבילנו ההורים שלנו ואנחנו הילדים שלהם לכל דבר.
יכול להיות שדבר כזה יכול לקרוא בעיקר אצל משפחות מזרחיות שמעניקות חום חמימות ומשפחתיות.
גדלנו על בית מרוקאי ומאכלים מרוקאים.
אני זוכר מהיום הראשון בארץ את זה שאיך שהגענו כולם הקיפו אותנו הן המשפחה והן השכנים והילדים איך שחזרו הביתה הגיעו אלינו לראות אותנו.
אולי זה קצת הרגיש כמו בקרקס שכולם באו לצפות בך ואולי זה היה מוזר אבל גם כנראה היינו עייפים מכל מה שקרה מהטיסה מהמעבר לארץ חדשה מללמוד שפה חדשה.
תוך חודשיים בערך דיברתי שוטף עברית המחיר הזה גבה מאיתנו את השפה הרוסית כי היום אנחנו לא יודעים רוסית רק אחותי הגדולה ואחותי הבכורה שהיא אחותי למחצה שגרה בארץ עוד יודעות רוסית ואילו אחותי הגדולה אבל השלישית ואחי הקטן ואנוכי שכחנו.
פה ושם יש אבל מעט מאוד.
כמו כן אחרי שבועיים שהיינו בארץ בערך הרגשתי רע והרופא השכן אמר שאם תוך 20 דקות אני לא בבית חולים אני כבר לא בן העולם הזה.
אז מהרנו וטסנו לבית חולים פוריה שבמרחק חצי שעה והגענו לשם משהו כמו 10 דקות טוב מקרה חירום מצריך נהיגה במהירות גבוה
הייתי גוסס והייתי איזה חודש בבית חולים מאושפז.
זכורה לי חוויה משם כי לא ידעתי עוד עברית והייתי כל כך רעב וצמא אז אמרתי:
"יא חאצ'ו פיט, יא חאצ'ו קושט"
ואף אחד לא הבין אותי עד שהתעצבנתי ואמרתי את המשפט הקודם עם תנועות וצלילים כדי שיבינו אותי.
כולם עדיין זוכרים לי את זה וצוחקים על זה מדי פעם אבל מה לעשות ילד תמיד ימצא דרך שיבינו אותו וכך גם אני הייתי.
לפעמים אני מתגעגע להורים שהיו יכולים להיות לי למרות שאני לא מכיר אותם.
תראו מהמשפחה הביולוגית נשארנו רק אנחנו האחים כולל האחות למחצה שאנחנו בקשר מצויין ודודה אחת מבוגרת וחולה מצד אמא.
אולי יש לנו עוד משפחה חיה מצד אבא אבל כמו האב גם משפחתו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
אבא מת זה יודעים איפה קבור והכל לא יודעים.
אבל היום יש לנו גם משפחה נוספת חמה וגדולה.
החיים מושכים לנו דברים מופלאים.
עד כאן הזיכרון על הפעם הראשונה שלי בארץ והחוויות ילדות שהיו לי אולי בקרוב פוסט תמונות מרוסיה אם אצליח לסרוק
הזאב שיצא לחפש את עצמו 