המורה התארס עם התלמידה יומיים לאחר סיום שנת הלימודים

המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

לפי כתבה בMYNET תל אביב מוצג סיפור שקרה לפני כשלושה שבועות יומיים לאחר סיום שנת הלימודים התארסו מורה ותלמידה שסיימה י"ב השנה אך יש לציין שהמורה מעולם לא לימד את התלמידה הנ"ל.
כל זה קרה בתיכון בתל אביב שלא ידוע לנו שמו כמו כן חסרים לנו פרטים מהותיים על גיל התלמידה, על גילו של המורה (נטען בכתבה שהוא צעיר) וכמו כן באיזה שלב התפתחו בינהם היחסים ואם היו יחסים אסורים במהלך ההיכרות.

לכתבה לחץ כאן

ועכשיו לדעתי בלי לדעת את כל הנתונים של הגילאים והאם היה שלב ביחסים בינהם שהיה לא חוקי על פי חוקי המדינה זה קצת בעייתי.
נכון המורה אומנם לא לימד אותה ומכאן יחסי מרות על פניו לא מתרחשים אבל מבלי באמת לדעת מה הגילאיים של שניהם ובאיזה גיל הייתה התלמידה כשהם התחילו במערכת היחסים שלהם או עברו לשלב נגיד של מערכת יחסים אינטימית שעל פי החוק מותרת מגיל 16 בהפרש של עד 4-5 שנים בינהם אחרת…

View original post 119 מילים נוספות

קטע מעבודת הבית בסדנת כתיבה

הבנה

מיקי ביטון

סמטה צרה נפרשה לפניי תוך כדי הליכת הבוקר הקבועה שלי, כל בוקר אני בשש בדיוק אני מתלבש, גורב גרביים ונועל נעליי ויוצא מביתי.

יש משהו בשעה המוקדמת הזאת שהשמש רק זורחת לה, צבעי העולם יותר בהירים זכים וטהורים.

צלילי הציפורים מנעימים את האוזניים ונשמעים חזקים מכיוון שמלבד הציפורים אין שום רעשים.

הגעתי לסמטה הצרה סוף סוף, מבט חטוף מצביע על שאריות קונדום מליל אמש כנראה, לא נמאס להם לעשות מין באמצע הרחוב כל לילה, ואם כבר אז לפחות שינקו אחריהם.

המשכתי במורד הסמטה לכיוון היציאה לרחוב הראשי איפה שהנוף נפתח לרווחה ומהפנט אותך.

תוך כדי הריצה נתקלתי בחבר שעובר כל בוקר בדיוק בנקודה הספציפית הזאת על פניי.

שלום לך, אמרתי .

שלום, השיב.

מה שלומך? שאלתי קצרות.

יהיה בסדר, החל להשיב לי, אישתי חלתה לאחרונה ואני לא יודע מה יהיה.

מצטער לשמוע , יש משהו שיכול לעשות למענך? הפנתי אליו.

אתה יכול רק לקוות ולהתפלל לא משהו מעבר השאר תלוי באלוהים וברופאים ולהת לך.

השארתי אותו מאחורי אחרי כמה מילות פרידה ואיחולי רפואה שלמה התחלתי לתהות ביני לבין עצמי כמה קצרים החיים לך תדע מה יקרה בעוד שעה ואילו אנחנו לוקחים את הכל כמובן מאליו, כמה פעמים באמת עצרנו והקשבנו למה שאנשים החשובים והיקרים לנו אמרו לנו, כמה פעמים באמת אמרנו לקרובים לנו ביותר עד כמה באמת אנחנו אוהבים אותם?

כמה פעמים באמת הקשבנו, עזרנו אם היה ביכולתנו לעזור, החמאנו, חיבקנו והיינו שם נוכחים באותו הרגע, הרגע החשוב עצמו?

התשובה לדעתי היא שאף פעם לא עשיתי את זה, השבתי לעצמי.

החלטתי שאחרי שאסיים את מסלול הריצה זה בדיוק מה שאעשה אחזור הביתה ואראה אם זקוקים לי, אם אני יכול לעזור או אפילו סתם להקשיב, לחבק ולאהוב את זה שהיו שם תמיד לצידי.

מתקפת סייבר על ישראל בערב יום השואה 2013

המקום הכי טוב: אמצע הדרך!

בעוד יומיים ב7.4.2013 אמורה לצאת מתקפת סייבר מרוכזת כנגד ישראל.

לפני כחודש כבר היה ידוע על המתקפה הזאת ואני מקווה שהרשויות המוסמכות בארץ נקטו את כל הפעולות הנדרשות על מנת לאבטח עד כמה שניתן וכמו כן אני מקווה שבעלי האתרים הגדולים והנפוצים יאבטחו מצידם גם את האתרים שלהם.

הנה הודעת הארגון אנונימוס מיום רביעי האחרון, כפי שהתפרסמה ב-MAKO:

"בוקר טוב, בעוד פחות משלושה ימים יחידה עלית של לוחמי סייבר כאן ב-#OpIsrael תשתף פעולה מרחבי העולם ואנחנו נשיק את מאבק האינטרנט הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. עם המצאת האינטרנט, המילה הזו צריכה לקבל משמעות לגמרי חדשה עבור כולנו היום. אנחנו לא יכולים להבלע יותר על ידי ההבדלים הקטנוניים שלנו. אנחנו נהיה מאוחדים באינטרס שלנו. אנחנו שוב נילחם על החופש שלנו. חופש מעריצות, דיכוי, רדיפה והשמדה. אנחנו נלחמים על הזכות שלנו לחיות, להתקיים. 7 באפריל ייזכר כיום שבו העולם יכריז בקול אחד: 'אנחנו לא נובל בשקט לתוך החושך. אנחנו לא ניעלם ללא מאבק…

View original post 409 מילים נוספות

אכסניות הדרך

אכסניות הדרך.

שקט מדומה

בתור תושב צפון לשעבר בתקופת מלחמת לבנון השניה ובתור תושב ישראל מודאג.

כמו כן בתור אחד שמחצתית ממשפחתי תושבי קריית שמונה וסבלו שנים רבות מירי רקטות לעברם מצד נסראללה והחיזבאללה.

אני חושב שדין כל עיר בדרום צריכה להיות כדין כל עיר אחרת בישראל לפי משוואה זו אני חושב שאם מפציצים ערים בדרום הארץ , ערים כמו באר שבע, אשדוד, אשקלון, שדרות, ישובים במועצות שער הנגב, חוף אשקלון, אשכול ועוד כאילו הפציצו את חיפה, ירושלים, טבריה, תל אביב, בני ברק, ראשון לציון או כל עיר אחרת במדינה.

לפי כך אני רואה במצב היום מחדל רב ובושה למדינת ישראל, ממשלת ישראל ושאר הרשויות האמונות על המצב.

לא רק שממשלת ישראל מאפשרת לפלשתינאים לטווח את דרום הארץ אלא היא אף מעודדת אותם בהפגזות האלו.

ממשלת ישראל מעודדת אותו כי היא מתבטאת בביטויים כנגד הטרור אך כאשר באה השעה להוכחת הבטחותיה ולשעת מבחן היא לא רק שלא מבצעת את מה שהצהירה היא גם רצה ומבקשת הפסקת אש כביכול בשם תושבי הדרום.

וזאת טעות לדעתי כי כל סבב כזה רק מתארך מסבב לסבב וההפסקה בין סבב לסבב מתקצרת.

והפלשתינאים במקום לפחד ולרעוד הם רק מתחזקים ומתחמשים ומקבלים עוד ועוד תעוזה ואומץ.

אז אם כבר הממשלה והמדינה החליטו שהם מוכנים שיפגיזו אותה לפחות היא הייתה צריכה להתמגן לפחות באיזורים המופגזים יום יום לאורך כ11 שנים.

ולא רק שהיא לא מגינה כפי שמדינה אמורה להגן על אזרחיה כפי שיש הסכם לא כתוב שמדינה דואגת לאזרחיה היא גם מתנגדת למיגון תושבים ולתת תקציבים לצורך מיגון כביכול בטענה שלמדינה אסור להתמגן לדעת אבל אני שואל אם חס וחלילה יפול טיל בגן ילדים או מוסד חינוכי אחר שלא ממוגן וימותו מלא תלמידים מה יקרה אז? אחריות של מי תהיה למותם החסר תכליתי של אותם תלמידים בגן או בבית ספר? מה זה יעשה לחוסן הלאומי של העם?
כמו כן בתי חולים גדולים ומרכזיים שאמורים לטפל בחולים אבל גם בנפגעים מאותן הפגזות אשר לא ממוגנים איך הם אמורים להציל חיים? אם יפול טיל באמצע בית החולים מה יקרה אז? וכבר נפל באיזור בית חולים לא ממוגן בדרום בנס לא היו נפגעים פיזיים או בנפש.

אחריות של מדינה היא כלפי אזרחים ולא משנה באיזה עיר או איזור הם גרים, אחריות זו כוללת גם מיגונם של תושבים אלו בזמן מלחמה או במציאות הכואבת שנמצאת בדרום הארץ בימים אלו.

נוצר מצב מוזר שבו התושבים משמשים כמגן אנושי לחיילי הצבא של מדינת ישראל במקום להפך.

לתושבי הדרום נמאס לסבול מצב שבו הפלשתינאים מכתיבים להם את סדר היום אם ירצו ירו אם ירצו לא ירו הגיע הזמן שהממשלה תחליט על פעולה יזומה של הצבא הישראלי שיכתיב מצב בשטח שלא יהיו עוד רקטות בדרום הארץ.

הגיע הזמן לעופרת יצוקה 2 שאחריה היה שקט יחסי כשנה וחצי שנתיים.

צריכים להגיע למצב כמו בגבול הצפוני עם החיזבאללה שבו מאז מלחמת לבנון השניה כמעט ולא נורו רקטות לצפון הארץ למעט פעמים מספר שאפשר לספור על יד אחת.

תושבי הדרום מוכנים לשבת במקלטים במקרה הצורך חודש ויותר אם זה מה שיידרש כדי להפסיק אחת ולתמיד את הירי מרצועת עזה לעברם.

הם נותנים את כל האור הירוק לצבא כדי לעשות את כל מה שהצבא רואה לנכון שצריך לעשות.

כי המצב היום שבו המדינה מתייחסת אל תושבי הדרום כאל אזרחים סוג ד שלא אכפת למקבלי ההחלטות אם הדרום סופג אש, שהמצב בדרום הוא בלתי אפשרי, שתושבי הדרום סובלים מחרדות ופחדים כי פתאום משום מקום יחליט איזה אדם מסויים בעזה שבא לו לירות אז הוא יירה ומישהו יכול להפגע מזה.

התושבים מרגישים שאף אחד לא סופר אותם, אם ייהרגו או ייפצעו או לא לאף אחד לא אכפת ולא מעניין וזה מצב שמדריש אותנו לעשות חשבון נפש עם עצמינו כעם ועם עצמינו והמנהיגים שלנו.

אבוי לעם שזונח את אזרחיו ומפקירם.

מי ייתן והמדינה והממשלה תתעשת ותעשה מעשה ותגיד: די עד כאן! הטיל הבא שיפול ואנחנו נתקיף את הרצועה בכל הכוח שיש לנו.

מי ייתן והשקט ישרור בדרום ובמהרה

פריצה – כי חזרנו משנות הרפמפו.

זאבונוש. הנה הבלוג מעוצב מחדש, נקי ואורירי לגמרי. מואר באור חדש.

התחלה חדשה של ממש. תהנה מהבלוג, וכיף שחזרת. עכשיו תפציץ בעדכונים! D:

באהבה, היילזטריילז. 3>

ד"א: אני נושפת על הערפל בפנים, תראה נקי אדון נכבד. (:

 

Tumblr_m1jtc1n2hu1qejp1lo1_500_large

עברית

שלום לאחרונה ראיתי עד כמה המצב של העברית באמת גרוע.

אני מניח שזה מכיוון שלא מלמדים עברית כמו שצריך.
מכיוון שאנשים לא באמת אוהבים עברית.
ובא לי ללמוד עברית תקנית , עברית נכונה איך לדבר נכון ואיך לרשום נכון.
אולי נלך ללמוד עברית.
מה דעתכם?  

תגידי שטוב תגידי שרע

"תגידי שטוב תגידי שרע"

אוף תקופה אחרונה כמה שאני לא מנסה אני לא מצליח להיות אני.
אני לא אותו אחד שכל הזמן מחייך אותו אחד שתמיד היה אוטפטימי.
ואנשים התחילו לשאול אותי ולהגיד לי שאני מוזר ולמה.
הלוואי והייתי מצליח למצוא את הפתרון.
אולי אני לא מנסה אולי מתעצל אולי אפילו לא רוצה.
אולי אני פשוט רוצה להתאבל רוצה לבכות רוצה להיות בדיכאון.
אולי להכל כן ואולי לחלק כן.
אבל זה המצב.
בא לי לכתוב בא לי ללכת ולצעוק אבל איפה אני לא גר בהרים כמו פעם שיכולתי ללכת לואדי ולצעוק לאלוהים וסתם לשחרר קיטור.
עזבתי את העבודה שלי ואני אמור בקרוב לחפש עבודה חדשה.
אני צריך ללמוד איך לא להפגע מאנשים בקלות.
איך לא לקחת ללב את הכל.
איך לא להכנס להתקפי חרדות מיותרים.
נכון קל לדבר אבל צריכים להתחיל לבצע וזה לא הדבר הכי קל בעולם.
אם הייתה לי מישהו לחלוק איתה את הדברים המעיקים להתחבק איתה שעות, פשוט לשבת איתה גם אם לא לומר דבר אבל שהנפשות שלנו ידברו בינהן.
לקבל תמיכה חום ואהבה ולהעניק תמיכה חום ואהבה בחזרה.
אוי כמה שזה חסר לי היום.
וכן לאחרונה נמאס לי לשמוע מבעיות של אנשים כי גם לי יש בעיות משלי.
ואנשים לפעמים לא מבינים או לא רוצים להבין וזה לא תמיד הוגן.
בא לי לכתוב משהו אבל לא הולך לי כלום.
אומרים שיהיה טוב
אני מקווה שהטוב יקדים ויבוא כבר.
אלוהים אני זקוק לך עכשיו כמו שלא נזקקתי לך זה זמן רב.
אתה תמיד איתי ולפעמים נדמה לי שאתה נעלם לזמן מה.
בצר לי זעקתי ותשמע קולי.
החיים לפעמים מתסכלים אבל עדיין צריכים לחיות אותם.
למרות שהמוות הוא התרופה לחייםXD
לפעמים אם יכלו לגלות לנו קצת סודות או צ'טים לחיים היה בהרבה יותר קל.
והנה אני שוב מקשקש פה השעה כמעט אחת בלילה כשאני כותב שורות אלו.
אולי נכתוב בהמשך עוד משהו

שלום

שלום זה שוב אני

הרבה זמן לא כתבתי
מה נשמע?
אני מניח שהרבה התחדש לאחרונה
אני מקווה לכתוב בהמשך  

הוצאות ספרים

שלום בתור חובב קריאה מושבע של ספרים מכל הז'אנרים יצא לי לקרוא מלא ספרים מתורגמים.

בתור ישראלי אני מתקשה לקרוא באנגלית אני יכול לקרוא ייקח לי המון זמן ולא אבין הכל ולכן אני מעדיף לקרוא בעברית.
כשהוצאת הספרים מכבדת את הקוראים אני נהנה לקרוא את הספר כי אני יודע שהסיכוי שיימצאו שגיאות כתיב הקלדה או טעויות מין וכדומה.
אבל כשאני פותח ספר וכבר השם שלו במקור כתוב עם שגיאות כתיב אני מבין עם מי יש לי עסק,
ואכן לא רחוק העמוד שהתחיל הסיוט שלי והופיעו שגיאות כתיב מין פיסוק בכל מילה שלישית ומצאתי את עצמי נאלץ להתאמץ ולהבין מה רצתה המשוררת או במקרה הזה הסופרת.
לא רק שלא נהנתי מהספר אלא גם הרגשתי שאני מעייף את עצמי לחינם.
הספר הראשון נגמר אמרנו נקווה שהספר הבא יהיה יותר טוב ואכן הספר השני הביא איתו הפתעה יחסית נעימה כמעט ולא היו בעיות איתו אמרתי לעצמי מקווה שבשלישי יהיה בהרבה יותר טוב משני הראשונים ולהפתעתי אני מגלה שכל מילה שלישית אין לה את האות האחרונה החסירו יותר מדי את המילה "אני" כאילו אין מילה כזאת בעברית.
מתחילים ציטוט ולא מסיימים או שבכלל לא מצטטים.
מה חושבים בהוצאה שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם מבלי שאנחנו ציבור הקוראים נקבל את זה ונעריך אותם.
לא ולא רבותיי אנחנו צריכים להביע את אי האמון שלנו בגרסה הנוכחית כי לאף הוצאה אין זכות לפגוע ברמת האינטילגנציה של אף אחד מאיתנו.
ולא צריכים לקרוא את הספר במאמצים רבים ואחר יתפלאו למה הנוער של היום לא קורא כמעט בכלל.
אנחנו יכולים לדרוש וזכותינו לדרוש שהספרים שיצאו יהיו ברמה גבוהה ונאותה ולא כאילו רצו לוותר על כמה שלבים על מנת להוציא אותו יותר מוקדם בחודש חודשיים.
נכון יש לחץ ציבורי שהספרים ייצאו מהר אבל אני מאמין שכולם יוכלו לחכות עוד חודש חודשיים ולקבל מוצר גמור מבחינת הכל ולהנות מאשר לקבל חצי מוצר.
כמו כן ההוצאה כבר הוציאה את הספר אז למה בשם האל לא יודע שיצא הספר זה מגיע משמועה של ילד מסויים שאומר ואז כולם מגלים אבל אני חושב שההוצאה עצמה צריכה לפרסם בעיתון או משהו שידעו שיצא ספר חדש.
במיוחד שיש ציבור שלם שמחכה חודשים רבים בשביל שהספר ייצא.
אני כותב את כל זה בשם כל חברי הקהילה הרשמית של דמדומים
עבדכם הנאמן בעלי הקהילה הישראלית
מיקי ביטון

עדכון

אז ככה המון זמן לא כתבתי ולא עדכנתי.


עברתי לתל אביב התחלתי לעבוד.


ביקרתי המון בבית חולים לאחרונה.


אני מתאושש מאשפוז עכשיו.


אחד האתרים שלי נמצא בעליה מתמדת


www.dimdumim.co.il


אני עובד על אתר אחר שהולך להיות שם דבר ברשת הישראלית בעזרת השם.


אז עד כאן אשוב בקרוב

מערכת החינוך של ימינו

p { margin: 0px; }

לאחרונה  נכחתי בכמה דיונים עד כמה החברה שלנו כיום במצב לא נורמאלי

ראשי ממשלה חשודים בפלילים בגניבה בהפרת אמונים בשוחד גניבה.

נשיא המדינה לשעבר חשוד בעבירות אונס חמורות ואף צפוי לעמוד למשפט בקרוב.

 

נדמה לי שהמצב מתחיל מגבוהה אבל הוא גם קשור לאוזלת ידה של מערכת החינוך
כיום.

מערכת החינוך שלנו הפכה בעשורים האחרונים למערכת של מחרשת ציונים על פני לימוד
ערכים.

לא אכפת מהתלמיד אלא מהציון שלו ואני שואל איפה הימים שבהם התלמיד היה מכבד את
המורה.

שהמורה היה בעל מעמד חשוב בחברה לא פחות מרופא שוטר או מנהל בנק.

שהמורה היה בעל מוטיבציה ללמד, בעל יכולת ללמד.

שהיה דיסטנס בין התלמיד למורה כדי לפנות למורה היית צריך לבקש רשות בהרמת אצבע
או בקריאת אדוני המורה או המורה או רק אדוני.

על ידי השפלת ראש מתוך כבוד ויראה כמו שמדברים אל ההורה..

היום מרביצים למורה משחיטים רכושו.

אפילו מרביצים והורגים את ההורים בלי בושה.

פעם לא היית מעיז לענות לאבא או אמא שלך וגם לא למורה שלך..

אני חושב שלהחזיר את הדברים הישנים שהצליחו פעם יועיל לכולם.

כמו לעמוד בכניסת ויציאת המורה מן הכיתה , מסדר בוקר, שמירת הדיסטנס בין המורה
לתלמיד.

שיתוף פעולה בין ההורים למורים שיגבו את המורים יותר מאשר מגבים היום.

הרי בכתובים נאמר חוסך שבטו שונא בנו.

לפעמים אין ברירה וצריכים להיות נוקשים ורק זה יציל את החברה ואת הדורות הבאים
מן האסון שהולך ופוקד מדור לדור

קחו לתשומת ליבכם וחייבים לעשות משהו.

הממשלה צריכה לכבד את המורים להציע להם דרכים להתמודד עם המשימה החשובה ביותר
שעומדת בפניהם והיא חינוך ילדינו.

כי כיתת איש את חרב רעהו

בימים אלו אשר צבא הגנה לישראל מחרף את נפשו בהגנה על ביתנו בארץ ישראל.


על מנת שתושבי דרום מדינת ישראל כמליון איש במספר יוכלו לישון בשקט מבלי להתעורר ולרוץ כמה פעמים בלילה למקלטים או מרחבי מיגון.


תינוקות ילדים וילדות נערים  ונערות גברים ונשים אשר 8 וחצי שנים שנים תחת קאסמים גראדים קטיושות ובקיצור טילים.


עד עכשיו המדינה ישבה בשקט ולא הגנה על אזרחיה במיוחד לאחר ההתנתקות שנאמר על ידי מנהיגי המדינה הקאסם הראשון שינחת באיזור שדרות ועוטף עזה המדינה לא תחסוך מכוחה על מנת שלא יירו עוד טילים ולא עשתה מאומה אבל עכשיו לאחר הסכם תהדיה מסוכן נגמר והחמאס הודיע שאינו מחדש את התהדיה שפגה ישראל החליטה סוף כל סוף להגן על תושביה.


כי ארץ שלא מגנה על אזרחיה היא ארץ אוכלת יושביה.


במיוחד ארץ ישראל שצבאה בנוי על אזרחיה.


מצב כזה יגרום לסרבנות בקוצנזוס אדיר שלא יעלה על הדעת.


לאותם אלו היהודים המפגינים כנגד מבצע צהל בעודם מניפים דגלי אשף חמאס או כל דגל אחר יש לי להגיד שצבא הגנה לישראל הוא הצבא המוסרי בעולם.


ולא יעלה על הדעת שיהודים יגידו על מדינת ישראל ועל צבאה שהם עושים שואה לעם הפלשתינאי.


מכיוון שצבא הגנה לישראל נמנע או כמעט נמנע מפגיעה בחפים מפשע מבטל מטרה אם רואה שאינה ניתנת להשגה בלי נפגעים חפים מפשע.


ודבר נוסף יש את הקש בגג נדמה לי שכך קוראים לזה שבו הצבא מתקשר כרבע שעה לפני המתקפה הם מזהירים את התושבים ומחכים עד שיפנו את בתיהם ורק אז מפציצים.


דבר זה מסוכן כי מטרות חשובות יכולות לברוח אבל בצבא נזהרים על חיי חפים מפשע.


דבר שני בעולם לא מראים את התמונות של הצבא האכפתי והעוזר לאזרחים גם באמצע המלחמה.

הנה כמה תמונות שבו הצבא נראה כטוהר שבטוהר בצבאות העולם:













נקווה שהעולם יראה ויחכים


אני אינני מצדד במלחמות ובעד השלום ואוהב כל אדם באשר הוא אדם אבל לפעמים ישנן מלחמות שנכפות עלייך ואין לך ברירה להלחם בהן.


ישנו פתגם חכם האומר "עניי עירך קודמים לעניי העולם"


מי יתן והשלום ישכון ברצינו והחיילים יחזרו בשלום לבתיהם ותושבי הדרום יוכלו לחיות בשקט.


ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום

ימי שבת בבוקר

יום שבת בבוקר.


יום עם הרבה משמעות.


אתה קם וחושב על השבוע שהיה ועל השבוע שיהיה.


לוקח לעצמך פסק זמן מהריצות המטורפות של ימי השבוע.


מבלה עם משפחתך, חבריך וגם זמן איכות עם עצמך.


קורא ספר או רואה סרט טוב, שומע מוסיקה טובה


ובקיצור נהנה מהחיים כמה שרק ניתן.

יש זמנים שבהם החיים


אינם כל מה שרציתם,


אך הם כל מה שיש.


על כך אומר:קחו את מה שיש!


שימו פרח בדש בגדכם


והיו מאושרים!


(אלמוני)

החיים מלאי הפתעה

פעם יצא לכם לחשוב כמה החיים יכולים להיות מפתיעים.
פעם מאושרים לפעמים בלי סיבה ושניה אחר כך הכי אומללים שבעולם ואז שוב מאושרים.
החיים קצרים שגם ככה כשליש מהם אנחנו מנצלים בשינה אז נצלו כל רגע בחיים והתענגו עליו.
קחו את הכל בקלות כי הכל לטובה.
הלא נאמר "שלחתי לכם רק מלאכים" כולנו מלאכים יש יותר "טובים" ויש פחות "טובים"
האירועים האלו מעצבים את מי שאנחנו.
בלי הסטירה מהחבר הכי טוב לפעמים לא תהיה הבן אדם המקסים שהנך היום.
עד כמה שזה כואב פשוט חיו מאהבה ולא מתוך פחד.
אל תעבדו בשביל להתקיים אלא עבדו בשביל לחיות.
כי מה זה משנה שאם עבדנו בשביל הכסף ויבוא היום נקבל מחלה נהיה העשירים ביותר אולי אבל האומללים ביותר כי חצי מהכסף יילך לרופאים וגם לא בטוח שתהיה תרופה למחלה.
פשוט חיו והיו מי שאתם.

עדכון אחרי המון שנים שלא הייתי כאן

שלום לכולם הנה אני שוב כאן אחרי ששנים לא הייתי

די זנחתי לאחרונה כנראה לא היה לי הרבה מה לכתוב או כוח לכתוב.
בשבוע שעבר עברתי ניתוח להסרת מורסה ברגל ואני מרגיש מצויין.
הפורום שלי מתקדם לאט לאט אבל מתקדם..
אני סיימתי לקרוא את דמדומים ואת ניו מון ועכשיו אני באקליפס ספר ממש מדהים .
שבוע הבא מתחיל ללמוד שוב.
וזהו נראה לי אם יהיה לי מה עוד לעדכן נכתוב עוד פוסט 

שלום

האם אנו באמת רוצים בשלום?


רובינו יגידו שכן.


אבל אני אומר שלא!!!


אולי רובם רוצים להאמין שאנחנו באמת רוצים בשלום.


אני אומר שאילו באמת היינו רוצים בשלום כבר לפני דור דורים היה השלום מגיע.


כי באמת שרצינו שלום גם חתמנו עליו, הן עם מצריים והן עם ירדן.


כנראה נוח לממשלה שלנו המצב של מלחמה אחרת לא מבין למה אין!!!


הן בצד הישראלי והן בצד שמולינו ולא משנה מיהו.


בסופו של דבר האזרחים עצמם רוצים בשלום ילדיהם.


ואני חושב שאנחנו גם צריכים להפסיק להגיד אנחנו העם הנבחר ואנחנו יותר טובים ממך כי אתה ערבי נוצרי אתיופי מצרי או כל מי שלא תהיה ואנחנו יהודים.


שאלוהים בכבודו ובעצמו בחר בנו לנהל את העולם ושאנחנו עם סגולה.


ואחר כך מתפלאים למה שונאים אותנו בעולם.


אני מאמין שכולנו בני האדם שווים אחד לשני וכן שווים לאלוהים.


אנחנו חלק מאלוהים ואלוהים חלק מאיתנו תרצו או לא זה המצב.


אני מאמין שלכל אדם יש הזכות לחיות איך שהוא רוצה ולא משנה מיהו ומה מינו!!!


אז אם באמת היינו רוצים בשלום אני כמעט בטוח שכבר היה.


עד כאן שלכם באהבה מיקי

בין זיכרון לתקווה

אני נמצאים בשבוע לא פשוט
בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות.


חשוב לציין את החללים והנספים וגם לחגוג את המדינה שלנו.


אבל אנו צריכים לשאול את עצמינו היום את השאלה הבאה:


האם אנו רוצים עוד חללים עוד הרוגים חפים מפשע?


אני כמעט יכול לדמיין את הפרצופים של כמה וכמה רובם אומרים ובוכים שלא.


אבל כאן נכסת השאלה מה אנו עושים בשביל למנוע עוד קורבנות חפים מפשע ומיותרים?


אני מאמין שאם נזנח את דרך הנשק ונפנה בידיים מושטות לשלום היידיים אינן תשארנה ריקות ונקבל את פני רעינו לשלום.


אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שלום וכל פעם שבאמת יש לנו הזדמנות לשלום אנו מסירים את ידינו ולא עונים להושטת הידיים של שכנינו.


אנחנו אומרים שאנחנו לא רוצים מלחמה ולמעשה אנו פונים אליה כמעט תמיד.


"מה עליי לעשות לאדם ששונא אותי אהוב אותו ותראה לו אחרת"(הגאון מוילנה).


די לנו מקורבנות מלחמה ב60 שנות קיומה של המדינה כמעט 23 אלף חללים .


בואו נחנך את עצמינו לסובלנות לשלום לאהבה.


ובואו נחפש באמת פתרון לסכסוך הזה .


בהמון הוקרה לנופלים שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים.

מלאך

היה פעם מלאך צעיר שהגיע אל כדור הארץ.


שבמהותו תמיד רצה לרוץ ולעזור לכולם.


בכל מה שרק ניתן אך לפעמים הוא נתקל בחומה.


חומה שעצם קיומה אותו מלאך טועה לא הבין.


כי מה הוא סה"כ רצה רק לראות איך הוא יכול לעזור לבריה שסבלה, לא יותר ולא פחות.


הוא נע ונד סביב כדור הארץ הגדול בחיפושים אחרי הצדק, האמת, המוסר וטובת הכלל.


"אלוהים אלוהים אנא עזור לי"פנה המלאך בתחינה לשליחו הקדוש שבמרומים.


'איך אני אמור להיות מלאך אם אנשים לא נותנים לי לבצע את השליחות שלי?'  העלה המלאך במוחו.

הפעם הראשונה שלי בארץ לא לי

במיוחד לכבוד הנושא החם החלטתי לספר לכם על העלייה שלי אל ארץ ישראל.

הסיפור מתחיל אי שם בשלהי שנות ה80 ותחילת שנות ה90.


כאשר התייתמתי מהוריי 1989-1990 כאשר אני הייתי בן 2-3.


מייד אחרי זה אני ואחיותיי ואחי הקטן עברנו למעין בית יתומים ברוסיה.


יש לציין שאני נולדתי בחודש השמיני מחוסר הכרה ועקב כך גם חולה עד היום במחלות ריאה כרוניות.


כמו כן ישנה אחות גדולה יותר שהיא אחות למחצה שגדלה עם הדודה שלי ואומצה על ידיה עוד ברוסיה.


אז עברו בערך חמש שנים שבהם גדלנו בבית היתומים חלק מהדברים אני זוכר וחלק פחות או בכלל לא.


כמו כן עברתי ניתוח בגיל 4 בשנת 1991 בפורים שבמהלכו כרתו לי חלק גדול מאונה בריאה ימנית ועד היום אני נושא את הצלקת על חזי.


אם הייתי נשאר עוד קצת ברוסיה ולא מגיע לישראל תהליך דומה הייתי עובר בריאה השמאלית.


בית היתומים מתחלק לשניים  לדברים היותר טובים ולדברים היותר גרועים.


דבר ראשון כל בוקר היינו מוערים בדלי של מי קרח גם אם זה חורף לא יודע לאיזו קטגוריה בדיוק להכניס את זה ולדעתי זה נכלל בשתי הקטגוריות כי מצד אחד זה מחזק את הגוף ובריא אז זה טוב אבל מצד שני בחורף אולי זה קצת מסוכן או גורם לצמרמורות בגוף ואז נכלל בגרוע.


דבר שני אנחנו הילדים היינו מבשלים ומכינים את האוכל שלנו וכן גם לילד בן 6 נתנו לבשל אנוכי.


שניסיתי להכין קומפוט (מרק פירות) ושרפתי אותו קצת יותר מדיי.


אבל בלינצ'סים דווקא היה נחמד להכין וגם לחמניות קלויות פעם בשבוע זה מאוד כיף.


מצד שני האישה הייתה מאוד קמצנית הייתה קונה הכל לעצמה ומחביאה ונועלת כדי שלא נוכל לגעת בזה.


וגם לצחצח שיניים לא הסכימה אבל בעלה החמוד יבדל לחיים ארוכים היה קונה לנו מברשות ומשחקת שיניים ודואג שנצחצח שיניים ונשמור על הגיינה:).


כמו כן היו גם מחנות הקיץ שהיינו יוצאים כולנו משהו כמו 24 נפשות לערכתי ומבלים חודש-חודשיים בבית קייט וכפרים.


באחד מהפעמים אחי קיבל נשיכה מאווז ומסכן היה רק בן 5.


באחד הפעמיים במחנה הקיץ גססתי עם 44 מעלות חום והתקף מחלות האסמה שלי שכבתי באיזה דיר ועד שקיבלתי חלב עיזים לא עבר לי אבל אחר כך התחלתי להתאושש.


כנראה שהחיים מושכים אותי חזק אליהם כי הייתי על סף מוות לפחות 8 פעמים ועל כולם התגברתי.


יש האומרים שבגלל שקוראים לי מיכאל יש לי השגחה עליונה מאלוהים או מיישות כלשהי אשר לא תגדירו אותה.


אולי הם צודקים ואולי לא אבל מה שמשנה שהחיים כל הזמן מושכים אותי אליהם ודווקא שהכל כבר נראה אבוד דווקא אז המגנט שלהם חזק פי 10 מכל רגע אחר.


הילדים בבית היתומים  היו נחמדים רובם.


אי אפשר לשפוט אותם כי כל אחד הסיפור והמטען שלו.


היה לנו סך הכל סביר כי המנהלת הייתה מכשפה מכשפתית יותר גרועה מתיבת פנדורה.


באחד הפעמים שיחקנו מחבואים והחבר הכי טוב של אחי שם לי רגל ונפלתי עם המצח/ראש על השפיץ של הכיסא אבל מהכיסאות שיש בהם שפיצים פתחתי את הראש ועשו לי טפרים.


היום אני מתגעגע לחוויות התמימות של הילדות למרות שלא הייתה לי ילדות נפלאה וטובה כמו של הרוב אבל עדיין הייתה סוג של ילדות נחמדה.


ב17 לינואר 1995 הגיעו המשפחה המאמצת לרוסיה כדי לאמץ אותנו.


בהתחלה היה התיכנון שהאימוץ יתבצע המשפחה שבאה יקחו 2 עוד שתי משפחות יקחו עוד ילד.


סה"כ 4 אחים.


אבל המשפחה שבאה אמרה איך אפשר להפריד בין אחים?


והחליטו לקחת את כולנו ואני מודה להם על זה.


אז ב17 הם באו והכרנו אותם והם לא היו מוכנים לתת לנו לישון שם יום נוסף ומייד עברנו איתם לבית המלון.


והיה לא קל כי היה מחסום השפה


למשל שיגענו את אבא שלנו שאמר די אבל די ברוסית זה עוד XD.


אבל היה כיף טיילנו ברוסיה והיינו בקרקסים בטיאטרון ובעוד כמה מקומות


ב24 לינואר 1995 נחתנו לראשונה בארץ חמדת אבות, ארז זבת חלב ודבש וארץ הקודש הלא היא ישראל.


ולהגיד את האמת כבר מהתחלה הרגשנו בשינוי מזג האוויר כי ברוסיה באותו הזמן היה שלג והרבה משהו כמו -20 מעלות ואילו בארץ הייתה שמש חמימה מאוד


הייתי בן 7 וחצי לא הכי ידעתי מה הולך סביבי אבל ידענו שמשהו השתנה משהו קרה אולי עדיין לא עיכלנו או שעיכלנו את זה.


יצא שידוך מצויין הם רצו ילדים ואנחנו רצינו הורים ואיכשהו אפשר להגיד שנוצר קשר חם בין כולנו.


הם בשבילנו ההורים שלנו ואנחנו הילדים שלהם לכל דבר.


יכול להיות שדבר כזה יכול לקרוא בעיקר אצל משפחות מזרחיות שמעניקות חום חמימות ומשפחתיות.


גדלנו על בית מרוקאי ומאכלים מרוקאים.


אני זוכר מהיום הראשון בארץ את זה שאיך שהגענו כולם הקיפו אותנו הן המשפחה והן השכנים והילדים איך שחזרו הביתה הגיעו אלינו לראות אותנו.


אולי זה קצת הרגיש כמו בקרקס שכולם באו לצפות בך ואולי זה היה מוזר אבל גם כנראה היינו עייפים מכל מה שקרה מהטיסה מהמעבר לארץ חדשה מללמוד שפה חדשה.


תוך חודשיים בערך דיברתי שוטף עברית המחיר הזה גבה מאיתנו את השפה הרוסית כי היום אנחנו לא יודעים רוסית רק אחותי הגדולה ואחותי הבכורה שהיא אחותי למחצה שגרה בארץ עוד יודעות רוסית ואילו אחותי הגדולה אבל השלישית ואחי הקטן ואנוכי שכחנו.


פה ושם יש אבל מעט מאוד.


כמו כן אחרי שבועיים שהיינו בארץ בערך הרגשתי רע והרופא השכן אמר שאם תוך 20 דקות אני לא בבית חולים אני כבר לא בן העולם הזה.


אז מהרנו וטסנו לבית חולים פוריה שבמרחק חצי שעה והגענו לשם משהו כמו 10 דקות טוב מקרה חירום מצריך נהיגה במהירות גבוה


הייתי גוסס והייתי איזה חודש בבית חולים מאושפז.


זכורה לי חוויה משם כי לא ידעתי עוד עברית והייתי כל כך רעב וצמא אז אמרתי:


"יא חאצ'ו פיט, יא חאצ'ו קושט"


ואף אחד לא הבין אותי עד שהתעצבנתי ואמרתי את המשפט הקודם עם תנועות וצלילים כדי שיבינו אותי.


כולם עדיין זוכרים לי את זה וצוחקים על זה מדי פעם אבל מה לעשות ילד תמיד ימצא דרך שיבינו אותו וכך גם אני הייתי.


לפעמים אני מתגעגע להורים שהיו יכולים להיות לי למרות שאני לא מכיר אותם.


תראו מהמשפחה הביולוגית נשארנו רק אנחנו האחים כולל האחות למחצה שאנחנו בקשר מצויין ודודה אחת מבוגרת וחולה מצד אמא.


אולי יש לנו עוד משפחה חיה מצד אבא אבל כמו האב גם משפחתו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.


אבא מת זה יודעים איפה קבור והכל לא יודעים.


אבל היום יש לנו גם משפחה נוספת חמה וגדולה.


החיים מושכים לנו דברים מופלאים.


עד כאן הזיכרון על הפעם הראשונה שלי בארץ והחוויות ילדות שהיו לי אולי בקרוב פוסט תמונות מרוסיה אם אצליח לסרוק

לילך-מיכאל

לילך-מיכאל

כשמך כך את

באביב את פורחת

מלבלבת קופצת ורצה

נסיכת האביב והדרור

פורשת כנפיים,

כשאותך מנסים לכבול

עפה לעבר הדרור,

הגדול שבשמיים

אל תפסיקי בשיא פריחתך

הפיצי את ריחך,

ברחבי העולם הגדול

תני לי לנשום אותך,

עוד פעם אחת,

אחרונה לפני שאת הולכת

מוקדש למישהי יקרה לי
תודה על הכל ותהני לך

אביב הגיע פסח בא

כמו חג החירות הבא עלינו לטובה כך גם גופי לאט לאט מקבל את חירותו.


הייתה תקופה מאוד לא קלה אבל כנראה שלאט לאט היא מתפוגגת.


כנראה שמראש השנה שהיה שלא אכלתי ממאכלי החג בשולחן הארוחה ואולי תפוח בדבש יבש בבית החולים ועד עכשיו פחות או יותר היו הרבה מתחים לאילה ואילה.


חלקם יותר טובים וחלקם פחות טובים.


יותר שמחים ופחות שמחים.


היו ריבים וויכוחים עם אנשים מסויימים עם חלקם התפייסויות.


היו היכירויות חדשות.


הפתעות חדשות ובשורות איוב חדשות.


אבל בסופו של דבר חיינו את החיים לטוב ולרע.


עכשיו פשוט המסכה שעטפה את הלב מתחילה להתקפל אחת ולאחת ולתת יותר חופש ללב.


אולי עדיין קצת קשה כי חלק מהמסכה עדיין נמצא אבל חלק ממנה יצאה.


אני מעדיף להסתכל על החלק שיצא כבר כי להסתכל על החלק השני רק יגרור אותי לשם עוד יותר כנראה.


אז ויוה לחופש ויוה לוידה.


חג החירות השנה הוא גם חג החירות הפרטי שלי.


התנתקות מן הישן וזרימה אל החדש.


ואת ליל הסדר אני כמובן עושה בבית עם המשפחה וכאלו.


אבל את ליל הסדר הפרטי שלי אני עושה בלב שלי.


עם הלב שהתמלא ויצא לחופש סוף סוף.


שלכם בהמון אהבה לכל עם ישראל


לכל העולם


חג פסח שמח וכשר וחג של חירות לכל אומות העולם


שלכם  בהמון אהבה


מיקי מיכאל ומישה

האם אנו אחראים על החלטות שלנו?

לאחר שאתמול בצהריים התחלתי לקרוא ספר מדהים אבל מה זה מדהים שאני ממליץ עליו בחום.


שם הספר "שומרת אחותי"- של ג'ודי פוקי.

הספר הזה פשוט ואו אין מילה אחרת לתאר אותו.


הספר מתעסק בסוגיה כל כך קשה ומסובכת ולא משנה איך מסתכלים על זה קשה לענות עליה תשובה מדוייקת ויחידה שתהיה נכונה.


האם לאחרים מותר להחליט על גופינו בשבילנו למרות שאולי לפעמים אנו קצת קטנים?


האם יש לנו הזכות להביא ילד למטרה מסויימת בשביל שיציל ילד אחר שלנו.


האם כשיש ילד אחד חולה עלינו לנטוש את שאר ילדינו?


למי יש הזכות המוסרית להחליט לכאן או לכאן?

הספר מספר על משפחה שבתם בת 2 חלתה בלוקמיה ולאחר שאף אחד מבני המשפחה לא נמצא כתורם פוטנציאלי


הם עושים ילדה מהונדסת על מנת שתהיה בדיוק בשביל אחותה ושתתרום לה את דם הטבור על מנת לנסות לרפא אותה.

הספר נפתח בתביעתה של אנה הילדה שנולדה בשביל אחותה על כך שאינה רוצה לתרום יותר


הספר מגולל את הסיפור של כל אחת מהדמויות סביב הסוגיה האם מותר להורים להחליט בשביל הילדים שלהם בנושאים מסויימים אם כן למה ואיך?

סיום הספר בצורה כל כך דרמטית, כל כך מפתיעה וכל כך מרגשת.

הרשמים שלי ממנו הוא שהוא ספר מופלא קצת כבד מבחינת התוכן אבל הוא עם המון מוסר ותובנות


בכיתי איזה 5 שעות לאחר שסיימתי את הספר


המלצה שלי ספר שחובה לקרוא


עד כאן שלכם


מיכאל

מים שקטים חודרים עמוק

אעהאהעא, דביבון  D:


פוסטפריצה לדביבון (((((((((((((:


אני רוצה לפרסם כמה קטעים בהזדמנות זאת ^^


 


 


הנה אחי –


מכונת ברזל, לב,


רגשות, אומרים חבויים שם.


מכונת ברזל, לב,


אהבה, אומרים שמורה שם.


מכונת ברזל, פוגעת ללא רחמים,


מכונת ברזל, שומרת סבל, עינויים,


(גם שמחה, צחוק, וחיוכים.)


מכונת ברזל, לב,


גורמת למוות.


 


ארון מזהב, ארון מתים,


נכנסים אליו, למנוחת-עולמים,


ארון מזהב, מקושט, מעוטר,


נכנסים אליו, מתנתקים מהעבר,


ההוה מטשטש, העתיד לא ברור,


ארון, ארון זהב ארור,


אנשים מגיעים, בכל יום ושעה,


עומדים בתור, בכניסה לעולם הבא,


מיון קפדני, גן-עדן גהנום,


אבל אין מה לדאוג, לכולם יש מקום,


ארון מזהב, ארון מתים,


נכנסים אליו, למנוחת-עולמים.


 


מכונת הברזל, הקרה הכואבת,


מכניסה לארון הזב המעוטר, שאני אוהבת.


 


כאב, הוא מקום לגילוי אושר,


אושר, הוא דלת הכניסה לכאב,


שמחה, אהבה,


לפעמים נחשבים לרגשות כ"כ קרובים,


ולפעמים הם מקושים, רק ממרחקים,


רגשות, שילכול הזדיין.


 


 


חחעחעחעעעעעעעעעעעעעעעעעע ,


אני כותבת חרא (:


איזה כייפ אחי.


מגניב,


 


דביבווווווווווווווווווווון, אני אוהבת אותך D:


ותודה על כל הפעמים שעזרת לי,


3333333333> *חיבוק*


 


 


 


החמוס האוהבת (:

עכשיו טוב

קודם כל אני רוצה להודות למישהי שגרמה לי לחייך אתמול והעברנו את הזמן בכיף אתמול


אז תודה לך שיר על השיחה המשעשעת ביותר

הפעם אני אביא שיר נהדר


שכל פעם ששומעים אותו או קוראים אותו עולה לנו החיוך לשפתיים:)


השיר נקרא עכשיו טוב של גלעד שגב

בדיוק כשאני מאבד עניין
נזכרתי איך אמרת בוא ניסע והשארנו בלאגן
כן…
אני מאחורה עם כובע מצחיה
ואתה מתופף על ההגה תוך כדי הנסיעה
כן…

הזמן עצר מאז לשבע עשרה שנים
אני לבד בחוץ מחשיך
ממש לפני שאני יורד מהפסים
הרגשתי שאנחנו מתקרבים

עם היד באוויר ציירתי את החוף
רוח ים שני אחים כותבים שמות בחול
מתחברים לגלים ולא רואים את הסוף

עכשיו טוב
עכשיו טוב…

בדיוק שאני מאבד תקווה
נזכרתי איך הגעת וידעת להוציא אותי בזמן
כן…
חצר בית ספר בהפסקה
אתה מחייך הגעת ישר מהצבא
כן…

כבר נהיה מאוחר אחרי שבע ושלושים
אני לבד בחוץ מחשיך
ממש לפני שאני עף מהפסים
הרגשתי שאנחנו מתקרבים

עם היד באוויר ציירתי את החוף
רוח ים שני אחים כותבים שמות בחול
מתחברים לגלים ולא רואים את הסוף

עכשיו טוב
עכשיו טוב…

עם היד באוויר ציירתי את החוף
רוח ים שני אחים יושבים קרוב בחול
מתחברים לגלים ולא רואים את הסוף

עכשיו טוב
עכשיו טוב…

בין שברי הימים הגעתי אל החוף
שם אתה אמיתי וכל השאר כבר לא
מתחברים לגלים ולא רואים את הסוף

עכשיו טוב
עכשיו טוב…

היה אתה עצמך ותן לעצמך להיות אתה

לאחרונה נחשפתי ליותר מדי אנשים שלא מעריכים את עצמם או לא אוהבים את עצמם.


ישבתי וחשבתי וישבתי וחשבתי לעצמי מה אפשר לעשות כדי להעיר את אותם האנשים.


ועלה לי הרעיון הזה.


אלוהים איתי אני יודע והוא זה ששם בראשי את הרעיון הזה תודה לך אלוהי.


אני בדיוק קורא ספר נפלא שנקרא שיחות עם אלוהים מאת ניל דונלד וולש.


שהוא עוסק בהמון נושאים שקשורים לפוסט הספיציפי הזה.


כגון אהבה עצמית, הערכה עצמית, קבלה של דברים ועוד


יכול להיות שלא כולם יקבלו את הנאמר כאן יסכימו או ידחו אבל זה לא ממש אכפת לי


כי אני שלם עם עצמי ועם מה שאני הולך לכתוב ככה.


אלוהים שלח אותי לעזור ולהעיר את העולם משנתו הרצופה שנרדם לאחרונה.


קרדיט גדול לניל דונלד וולש שרוב הפוסט נלקח ונכתב על פי ספריו

בואו נאהב את עצמינו כל אחד יתחיל לאהוב את עצמו.


זהו תהליך ארוך אך משתלם ולא בלתי אפשרי.


בואו סתם נקח דבר אחד קטן ומשם נתחיל כל אחד יבחר לעצמו את המשימה הקטנה שלו בהערכה ואהבה עצמית


וייצא לדרך של עצמו.


למשל תקחו מראה או לכו ליד מראה והביטו לעצמיכם בעיניים וכן כמה שזה מביך אל תפסיקו ותמשיכו.


כי הרי מי שאתם מביטים בו כל כך הרבה זמן לא תוכלו לשנוא אותו.


אפשר לעשות את זה גם עם הכלב והחתול או כל בעל חיים אחר או כל אדם אחר.

אנחנו אנשים מופלאים כל אחד מופלא כמו פתית שלג.


אם נאהב את עצמינו אז יותר אנשים יאהבו אותנו באמת.


אהבה אמיתית שלא תלויה בדבר כי אהבה שתלויה בדבר סופה להכשל או סופה להיות תלויה האחד בשני ותלות שכזאת מסוכנת מאוד.


במקום לחשוב מה הצד השני רוצה ומה אני רוצה מהצד השני תחשוב מה אני רוצה באמת מעצמי ולעשות את זה לבן הזוג כי ברגע שאני שלם עם עצמי ולא מחפש תמורה אני מושך אליי את הצד השני שגם יתחיל להפתח.


אהבה אמיתית אינה תלויה בסדר ואינה מושטטת על פחד של האם זה לא יצליח או כן יצליח או כמו שאמרתי אף אחד לא יפתח ציפיות גדולות מדי מהצד השני ויקרב את האהוב שלו אליו.


אהבה משחררת פחד כובל.

כל אחד מאיתנו בפני עצמו.


אף אחד לא יכול להחליט לנו מי אני?
מה אני?


מה אני רוצה להיות?


ומה אני אהיה?


רק אני אנוכי עצמי.

וככה כל אחד מכם מחליט לגבי עצמו מה הוא ומי הוא ומה הוא ירצה להיות ומי הוא רוצה להיות.


אל תתנו לאף אחד אחר להחליט בשבילכם.

ברגע שאתם תדעו מי אתם ותקבעו אחרים יקבלו אותכם כמו שאתם וכמו שאתם רוצים להיות.


אתם אוהבים משהו תעשו אותו אל תפחדו לעשות אותו כי האהבה משחררת ובונה ואילו הפחד הורס ומשתק.

אני אקח כאן שיר שמאוד מתאים לרוח הפוסט שנכתב על ידי צ'ארלי צ'אפלין:

משהו על אהבה עצמית / צ`רלי צ`פלין
 
 

צ`ארלי צ`פלין הקריא את השיר במסיבת יום הולדתו ה- 70 ב – 16 לאפריל 1959


כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבנתי שתמיד בכל הזדמנות הייתי במקום הנכון,

בשעה הנכונה ו בדקה הנכונה

ואז יכולתי להרפות …
היום אני יודע שיש לזה שם: "הערכה עצמית".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי

הם רק אזהרות שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.
היום אני יודע שקוראים לזה "אותנטיות".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים והתחלתי לראות את

כל המתרחש כתרומה לצמיחתי.
היום אני יודע שזה נקרא "בגרות".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להבין כמה מעליב זה ללחוץ על מישהו ל
עשות

את מה שאני מבקש, למרות שידעתי שזה לא הזמן

או שאותו אדם עדיין לא מוכן.
אפילו כאשר האדם הזה הוא אני.

היום אני יודע שלזה קוראים "כבוד".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
התחלתי להשתחרר מכל מה שאינו בריא עבורי, מאכלים,

אנשים, מצבים, כל דבר שמשך אותי מטה.
בהתחלה ליבי קרא לזה- "גישה אגואיסטית".
היום אני יודע שזה "אהבה עצמית".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
חדלתי להתייסר על הזמן החופשי,

הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים,

ממש נטשתי את ה"מגה" פרוייקט של עתידי.
היום אני עושה את מה שאני רואה לנכון,

מה שאני אוהב, בקצב שלי,

היום אני יודע שקוראים לזה "פשטות".

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הפסקתי לרצות להיות תמיד צודק
וכך טעיתי הרבה פחות
היום גיליתי שלזה קוראים "צניעות".


כאשר אהבתי את עצמי באמת
סירבתי להמשיך לחיות בעבר ולדאוג כל הזמן

למה שיהיה בעתיד.
עכשיו אני חי את הרגע הזה, כי כאן מתרחש הכל.
היום אני חי כל יום ויום,

ולזה קוראים "שלמות".

 

כאשר אהבתי את עצמי באמת
הבחנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד,

אבל כאשר אני מגייס אותה לשירות לבי,

היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי
ולזה קוראים "לדעת לחיות".



לא חייבים לפחד מהעימות המתקרב ביני לבין עצמי

או ביני לבין האחרים.

 

אפילו הכוכבים מתנגשים ביניהם ,ואז נולדים עולמות חדשים…

קרדיט לורד שנלקח מהבלוג שלה

אז שבת שלום והמון אהבה הערכה


שלכם באהבה ענקית מיקי


ואהבתו של אלוהים נתונה לכם

חופשה לעצמי

לאחר שלאורך כל השנתיים האחרונות אפשר להגיד שהייתי פה בשביל כולם


זמין בכל הרכים כמעט 24 שעות ביממה.


עזרתי לכולם או ניסיתי לעזור לכולם גם חלק דחו אותה כי באותה שעה לא היו מוכנים לקבל אותה


או לא יכלו לקבל אותה כי לא היו בשלים לעזור לעצמם.


ואני בכל זאת ניסיתי או האמנתי והראתי נוכחות כדי שידעו שיש להם אותי


אבל כנראה שאי שם איפשהו שכחתי להגיד לעצמי שאני נמצא בשביל עצמי.


זנחתי וזנחתי וזנחתי ועדיין מזניח אבל כנראה הגוף שלי כבר הכריז על פשיטת רגל


שאינו מסוגל להתמודד עם זה שאני מתעסק בעזרה לסבלם של אחרים ומזניח את סבלי שלי


ואת גופי.


אבל היום הרייקנות שחשתי העייפות התמידית זה חצי שנה חוסר שינה מובהק ועוד המון דברים.


אני צריך ללמוד לחיות קודם כל לעצמי ואחר זה למען החבר.


ככה זה צריך להיות לדעת להגיד לא כשצריך לדעת לנוח בזמן לדעת להיות בשביל עצמי


מה שכב שכחתי כיצד עושים זאת.


כי אם אין אני לי מי לי?


וגם ברגע שאני מזניח את עצמי אני בסופו של דבר ייעלם ואז אני לא אהיה בשביל אף אחד.


ובכך אני מקרב את עצמי להרס.


ועכשיו בדיוק לפני הקריסה אני צריך לקחת את עצמי לידיים ולעשות מעשה ולזנוח אולי קצת את כולם או רובם בכדי לדאוג אך ורק לעצמי לרפא את גופי שזה שנתיים רק השחטתי אותו.


להתנסות בלהיות אני לעצמי ואחרי זה אוכל להיות אני לעצמי אבל גם אני לאחרים.


אז מקווה שתבינו אותי וגם אם לא זה לא חשוב כי אני שלם עם עצמי


כי את כל התשובות שלנו אנו מקבלים בסופו של דבר מן הנשמה שלנו מן הלב ומן הרגש וברגע שאני שלם אם התחושות אז בעיני זה טוב ואז אני שלם עם עצמי שזה מהות הקיום

בהמון אהבה מיקי

מי אני? מה אני? מה מטרתי?

מכירים את זה שלפעמים אתם מרגישים מעין רייקנות בפנים


שאתם כאילו לא יודעים באמת מי אתם?


או מה אתם?


מה עליכם לעשות או לאן אתם ממשיכים?

אני מאמין שעלינו להיות שלמים עם עצמינו אחרת אנו בוגדים בגופינו.


אומנם אנו לפעמים לא מודעים למעשים או לתוצאות של המעשים שלנו.


או אולי אנו לא מחפשים את עצמינו באמת.


לדעת מי אני מה אני מה אני רוצה וכיצד אני משיג א זה?


כל אלו שאלות שחשוב שנדע עליהן את התשובה.

מהו טוב?


מהו רע?


כל זה עניין יחסי.


ורק לנפש יש את התשובה לשאלה


צריך לבדוק מה אני מרגיש כלפי משהו


אם אני מרגיש הרגשה של אהבה וחיוביות סימן שזה טוב לי


אם אני מרגיש הרגשות שליליות או פחד סימן שאותו דבר רע בשבילי.

אנו צריכים להגיע לנקודת מצב שבו נפעל מתוך אהבה טהורה וזכה ולא מתוך איזה פחד שיכתיב לנו.


אני מאמין שיש לך את האפשרות להפוך את חיינו לכל מה שנרצה באמת אם נפעל מתוך אותה אהבה מבלי גבולות.

אני חושב שאני נמצא במצב של צורך להתכנסות עצמית בכדי לברר מי אני באמת?


מה אני רוצה?


וכיצד להגיע לזה?


כי מה שאני חש כרגע זה רייקנות אדירה שהיא ממש כואבת וחותכת יותר מסכין חדה.


סליחה מכל מי שפגעתי בו לאחרונה או אי פעם


תודה לכולם על שאתם נמצאים פה אבל אני חש שאת התשובה לזה אף אחד לא יוכל לענות לי עליה


אלא רק אני אוכל לענות עלייה.

תודה ויום טוב לכולם

גזענות הסתה מלחמה ושלום

אהבה , שנאה , מלחמה ושלום הם לא סתם עוד ביטויים


הם מבטאים את חיינו השקם וערב ומהם בכלל?

אהבה ושנאה הם הפכים אחד של השני אך ההבדל בינהם הוא עד גבול של חוט השערה.


לפעמים אתה חושב שאתה שונא מישהו שנאת מוות אך למעשה בעצם אתה אוהב אותו.

הגאון מולינה אמר:


"מה עליי לעשות אם מישהו שונא אותי?


אהוב אותו ותוכיח לו מה זאת אהבה"

עד כמהשאני מתחבר עם המשפט הזה.


אדם לא יכול לשנוא מישהו שמרעיף עליו אהבה.


הוא יכעס פעם אחת פעמיים אולי שלוש אבל אחרי כמה פעמים הוא ישתחרר לאט לאט מן שנאתו ויחזיר לך את אהבתו.


כל זה הוכח מן מקרים אמיתיים רבים שחלק מהאנשים חוו.

ועכשיו אחרי שהגדרנו מה זה אהבה ושנאה נגדיר מה זה שלום ומלחמה שגם כן ניגודים.

לרוב המלחמות באות על הסיבות הכי מפגרות שיש ביקום.


בעיקר על אדמה מטופשת למה אי אפשר פשוט לחלוק אותה לכולנו יש מקום על הכדור הזה.


נכון שיש פה ושם זיקה לארץ שנולדת בה אבל באמת שווה לנו למות על סיבה כל כך מפגרת?


אני אישית מאמין שלא אומנם אני מאמין שאם לא נהיה בארץ ישראל לא נהיה בשום מקום בעולם וכן חשוב לשמור על בטחונונינו ועל בטחון ילדינו ועל כן חייבים להתגונן ולהשיב אש בארץ הזאת.


אך אני מאמין גם שאפשר אחרת שאפשר להגיע לשלום בר קיימה אמיתי ושיוויוני שלא רק שלא נפסיד ממנו שום דבר אלא גם נרוויח ביטחון שקט שלווה חברים וגם כלכלית טוב לכולם.

אין בעולם דבר כזה טוב מוחלט או רע מוחלט הכל יחסי.


חשוב שיהיו חוקים לחברה מתוקנת אך גם חשוב שלכל פרט בחרה המתוקנת יהיה את המקום שלו


טוב ורע זה כל יחסית.


לאחד משהו שהוא רע טוב בשבילו ולאחר בדיוק ההפך.


אלו הגדרות מוסריות ומצפוניות.


לנו יש את הכח לקום ולברוא את העולם שלנו כפי שאנו רוצים.


לנו יש את הכח ולהביא את השלום.


לנו יש את הכח והחובה ללמד על עקרונות הסבלנות והסובלנות, ועל עקרונות הרעות והאהבה.


כי כולנו בני אדם אין צורך שיהיה הבדל בינינו נכון ישנם אתיופים, מוסלמים, נוצרים ויהודים, צוענים, נשים וגברים, ילדים וילדות אך אין זה אומר שאנו לא שווים בינינו לבין עצמינו כולנו אוהבים כולנו שונאים כולנו כועסים וכולנו טועים אין האחד שולט על חברו אלא אחד חיי בשיתוף עם חברו.


 זאת חברה מתוקנת שבמקום להטיף לשנאה להרג היא מטיפה לשלום לאהבה ופועלת למען הגשמת מטרות אלו.


 קיבלנו ציווי אלוהי שנאהב את עצמינו ואת כל בני האדם ביקום.


הגדירו מחדש את המשפט "אדם לאדם זאב" ותהפכו אותו ל "אדם לאדם אדם"

בואו נקדש את החיים ולא את המוות, את השלום ולא את המלחמה. 

אביא לכם משהו מתוך מלך האריות מלכות סימבה:


"מלך נבון אמר לי פעם אנחנו כאיש אחד אז לא הבנתי את הדבר עכשיו זה ברור"(קיארה)


"אבל הם?"(סימבה)


"הם אנחנו הבט בהם הם אנחנו אתה רואה הבדל כלשהו?"(קיארה)


כולנו בני אדם אין הבדל בינינו כל אחד הוא מיוחד במינו אך דומה לשני כולנו בני אדם ואל לנו לתת לגאווה או לקנאה לשלוט בנו.


הגיע הזמן להניח לעבר מאחורינו כי אחרת לא נוכל לצאת מן המעגל שנכנסנו אליו והוא מעגל דמים בלתי גמור.


בואו נחנך למען השלום ולא למען המלחמה למען עתיד ילדינו ולמען עתיד ילדיהם למען בעלינו ולמען בעליהן למען נשינו ולמען נשותיהן.


למען אדמתינו ולמען אדמתם.


אין האדמה אוהבת לשתות את דמינו ועתיד מדינתינו ועתיד מדינתם לא תעמוד על הדם של כולנו.


אלא על השמחה והגשם והמים המשותפים לנו ולהם.


אומרים בתורה:


"ואהבת לרעך כמוך"


בואו נקיים את הצו האלוהי החשוב הזה.


כי בצלם אלוהים נבראנו וככאלו אנו חייבים לשמור על צלמינו בצלמו.


אין האל רוצה לראות את מתינו ובטח שלא את מותם

כי כולנו כאיש אחד !!!!!!!!!!!!!!!!!!!

המשך יום נהדר ומלא אהבה ומחשבה.


חשבו על מה שרשמתי ובדקו אם אין הצדק עימי.


על שנאת חינם יחרוב עולמינו בואו ונוכיח שאנו יכולים לאהוב אהבת חינם למען שלום עולמינו.


אהבו את האדם באשר הוא אדם ואהבו את הטבע באשר הוא הטבע הגנו על כולנו

והיה ביום ההוא שלום ואחווה והארץ לא תחרוש את מתיה ותשקוט הארץ לנוכח האהבה


כן יהי רצון ונאמר אמן

מלחמה בשער

בימים האחרונים ואולי בחודשים האחרונים מתנהלת מלחמה קשה בדרום הארץ


תחילתה של המלחמה היה לפני שבע שנים שמדינת ישראל הרשתה לירי יום יומי על תושבי שדרות ועוטף עזה.


ההסכמה לזה בעצם היווה סוג של כניעה לטרור.


היום המצב הדרדר פלאים והגיעו גם לאשקלון ומי יודע אם מחר או מחרתיים  יגיע לאשדוד או נתיבות חייבים להפסיק את זה


וכדי לגרום לזה כנראה שאין ברירה להכנס לתוך כורי המחבלים ולפרק אותם ידנית אחד אחד.


אני אינני שוחר מלחמות להפך אדם שוחר שלום אבל לפעמים כדי להגיע לשלום צריכים להלחם.


כדי שיהיה טוב לפעמים צריך שיהיה לנו רע כדי שנדע להעריך את הטוב.


ומה שיש לי להגיד לתושבי שדרות אשקלון וסביבתם


היו חזקים קודם על בשבילכם אחר כך בשביל יקירכם.


אני בתור אזרח מהצפון שסבל במלחמה האחרונה מול חיזבאללה יודע בדיוק מה זה להיות מופגז.


ולממשלה שפשוט תתעוררו ואל תתנו למחדל של שדרות להגרר ולהמשך עוד יותר.


זאת מלחמה בפתח ביתנו ואתם רק יושבים ולא עושים כלום.


לא במיגון התושבים ולא במיגור המלחמה מעבר לביתנו וניצחוננו במלחמה הזאת.

שבת שלום לכולם


עושה השלום במרומיו וברחמיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ונאמר אמן