קטע מעבודת הבית בסדנת כתיבה

הבנה

מיקי ביטון

סמטה צרה נפרשה לפניי תוך כדי הליכת הבוקר הקבועה שלי, כל בוקר אני בשש בדיוק אני מתלבש, גורב גרביים ונועל נעליי ויוצא מביתי.

יש משהו בשעה המוקדמת הזאת שהשמש רק זורחת לה, צבעי העולם יותר בהירים זכים וטהורים.

צלילי הציפורים מנעימים את האוזניים ונשמעים חזקים מכיוון שמלבד הציפורים אין שום רעשים.

הגעתי לסמטה הצרה סוף סוף, מבט חטוף מצביע על שאריות קונדום מליל אמש כנראה, לא נמאס להם לעשות מין באמצע הרחוב כל לילה, ואם כבר אז לפחות שינקו אחריהם.

המשכתי במורד הסמטה לכיוון היציאה לרחוב הראשי איפה שהנוף נפתח לרווחה ומהפנט אותך.

תוך כדי הריצה נתקלתי בחבר שעובר כל בוקר בדיוק בנקודה הספציפית הזאת על פניי.

שלום לך, אמרתי .

שלום, השיב.

מה שלומך? שאלתי קצרות.

יהיה בסדר, החל להשיב לי, אישתי חלתה לאחרונה ואני לא יודע מה יהיה.

מצטער לשמוע , יש משהו שיכול לעשות למענך? הפנתי אליו.

אתה יכול רק לקוות ולהתפלל לא משהו מעבר השאר תלוי באלוהים וברופאים ולהת לך.

השארתי אותו מאחורי אחרי כמה מילות פרידה ואיחולי רפואה שלמה התחלתי לתהות ביני לבין עצמי כמה קצרים החיים לך תדע מה יקרה בעוד שעה ואילו אנחנו לוקחים את הכל כמובן מאליו, כמה פעמים באמת עצרנו והקשבנו למה שאנשים החשובים והיקרים לנו אמרו לנו, כמה פעמים באמת אמרנו לקרובים לנו ביותר עד כמה באמת אנחנו אוהבים אותם?

כמה פעמים באמת הקשבנו, עזרנו אם היה ביכולתנו לעזור, החמאנו, חיבקנו והיינו שם נוכחים באותו הרגע, הרגע החשוב עצמו?

התשובה לדעתי היא שאף פעם לא עשיתי את זה, השבתי לעצמי.

החלטתי שאחרי שאסיים את מסלול הריצה זה בדיוק מה שאעשה אחזור הביתה ואראה אם זקוקים לי, אם אני יכול לעזור או אפילו סתם להקשיב, לחבק ולאהוב את זה שהיו שם תמיד לצידי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s